התקופה העותומאנית
במהלך המלחמה בין הצלבנים למוסלמים הידלדלה משמעותית האוכלוסיה באזור. קיסריה שנכבשה במאה ה19 בידי הממלוכים חרבה והישוב בה התחדש רק בשלהי המאה ה-19.
מיעוט היישובים באזור נבע מכמה סיבות :
- במאות הראשונות לשלטון העותומני , נשלט האזור בידי שבטים נודדים שאורח חייהם לא כלל התיישבות קבע.
- במהלך התקופה ועד לפעולות הניקוז שנעשו בתחילת המאה העשרים ע"י המתיישבים היהודים,היה האזור זרוע בביצות. האגם שסכרו הרומאים כחלק ממפעל המים של קיסריה שרד כ1000 שנה עד שהדרדר לשטח ביצתי שנודע בשם , ביצות הכאברה.
הביצות , שהשתרעו עד שנות ה -20 של המאה הקודמת סביב נחל תנינים ( 6 קמ"ר) , היו מקור ליתושי אנופלס ומוקד למחלת המלריה.
ביצות שוני , ממזרח לשוני , השתרעו על שטח של כ300 דונם.
יישובים שהיו כאן בעבר ננטשו והאזור הפך למקום מושבם של שבטים נודדים ממוצא תורכמני ושבטי הע'וארנה.
- מרבית האדמות הפוריות היו בידיהם של בעלי החזקה או בעלי השפעה פוליטית שלא היו מעוניינים בהתפתחות יישובי קבע על אדמותיהם.
ההתיישבות בשלהי המאה ה- 19
חלק ניכר מהאדמות באזור נרכש בתקופה זו ע"י אפנדים שהעסיקו את הפלחים מכפרי ההר ובדויים מקומיים כאריסים.העסקה זו קיבלה תנופה ניכרת ב1858 , עם חקיקת חוק רישום הקרקעות העותומני.
בעלי הקרקעות בנו אחוזות וחאנים למגורי האריסים. בין האפנדים באזור היו גם המתיישבים הבוסנים שהגיעו בין 1884 – 1878 והתיישבו בקיסריה.
תיאורי נוסעים שעברו באזור מזכירים את חורבת אל בורג' , חורבת עלק הכפר סינדיאנה וחירבת סופסאפי.
על פי סקר בריטי מ1882 האזור היה עדיין לא מיושב.
סקר מ1887 (שומאכר) מביא כבר רשימה של יישובים חדשים , ביניהם זיכרון והיישוב הבוסני בקיסריה ואת החוות בשוני , זרעוניה , בוריג' ואם אל עלק.
[gallery_bank type="images" format="filmstrip" title="true" desc="false" img_in_row="5" display="all" sort_by="random" animation_effect="fadeIn" image_width="600" album_title="false" album_id="2"]
ראשית המפעל הציוני באזור 1890 – 1922
ריכוז הקרקעות באזור בידי מספר מועט של בעלים אפשר רכישת שטחי קרקע רצופים וגדולים . התנאים באזור נראו לעולים מאירופה נוחים לפיתוח חקלאות ובשנת 1882 קנו חובבי ציון את אדמות זמארין ומשהוקמה זיכרון יעקב ניסו להרחיב את שטח המושבה לאדמות שלרגליה. לרעיון זה נתפס הברון רוטשילד שפרס את חסותו למושבות הצעירות בארץ ישראל ואמר בשנת 1884 לחובבי ציון : " קנו קרקע ככל שתשיגו , למען הכול יהיה מוכן לעת מועד".
בשלב הראשון זכו מאמצי הברון בהצלחה בהרחבת שטחי זיכרון יעקב לכוון מזרח ובשנת 1890 נרכשו אדמות עין תות , אום ג'אמל (בת שלמה) ושפיה .לאחר 1900 כשמושבות הברון עברו לידי יק"א הורחבה ההתיישבות לכוון חדרה שבדרום עם רכישת אדמות זרקניה , אום אל עאלק ,ברייק וע'באיה ( היום פרדס חנה).
במקביל המשיכה ההתפשטות לכוון מזרח עם רכישת אדמות מראח ב1903 (היום גבעת עדה) שאליה הגיעו כ30 איכרים מזיכרון יעקב שפיה ובת שלמה כדי לעבד את אדמתה . אדמות בורג' ( היום בנימינה) וסינדיאני באופן שכל עמק נחל זרקא (נחל תנינים) – ואדי תמסח עבר לידיים יהודיות.
ב1913 נקנו גם אדמות אום אל עלק (שוני) ונוצר רצף של קרקעות בבעלות יהודית מהמושבה זיכרון יעקב לקרבת המושבה חדרה.
בשנות מלה"ע ה-1 פסקו רכישת הקרקעות ופעולות ההתיישבות כמעט כליל , אולם עם תום המלחמה וכיבוש הארץ בידי הבריטים החל הברון באמצעות יק"א , בפעולות התיישבות רבות היקף , שהתרכזה באזור מושבות השומרון והחל בתכנון מפעל הייבוש הגדול של ביצות הכאברה , מפעל השקאה בשוני והקמת בנימינה.
בשנת 1924 אמר רוטשילד : " אני רוצה לרכז עבודתי בעיקר בשומרון , לייבש ביצות הכאברה . ע"י כך תרפא הסביבה ותתאחדנה כל המושבות מחדרה ועד זיכרון יעקב . פה אני רוצה ליצור יישוב חקלאי משוכלל , אשר יהיה מופת לרבים . לפי שעה מניחה הממשלה ( ממשלת המנדט הבריטי) מעצורים , אך אקווה להתגבר עליהם " .
בתקופת המנדט הבריטי (1917-1948) חל שינוי אינטנסיבי בהתיישבות באזור ופני המרחב שונו ועוצבו מחדש .
בתקופה זו נסללה מסילת הרכבת שחיברה את קו יפו – ירושלים הטורקי לתחנת הרכבת החיג'אזית בחיפה . התוואי עבר דרך שכם ופנה מערבה וצפונה לכוון מישור החוף תוך שהוא עובר בתוך האזור בו אמורה לקום בנימינה.
לקו הרכבת היה תפקיד חשוב בהתפתחות יישובי האזור בכלל ובנימינה בפרט.
סיפור ההתיישבות בבקעת הנדיב הוא סיפורן של מושבות העלייה הראשונה ומושבות דור ההמשך והסיוע שהגיש להן הברון רוטשילד , "הנדיב הידוע" .
נופה האנושי של הבקעה ייחודי לכול מושבה ומושבה וסיפורה ההיסטורי ונופה התרבותי משלב טבע ומעשה אדם.
לאחר קום המדינה והעליות השונות שהגיעו לארץ התפתחו המושבות בבקעת הנדיב והוקמו יישובים חדשים כמו :
כפר גליקסון ב1939 , רגבים ב1947 , אביאל ב1949 , עמיקם ב1950 וגבעת נילי ב1953.
עד היום , מגיעים לאזור תושבים חדשים מרחבי הארץ כדי לבנות כאן את ביתם ולהשתלב בנוף האנושי והתרבותי של הבקעה שהוגדר ע"י אונסקו "כנוף אורגני מתמשך ברמת חשיבות ארצית " , נוף השומר על תפקיד חברתי פעיל בחברה העכשווית , שקשור באופן טבעי לדרך החיים המסורתית ומתקיים בו עדיין תהליך של התפתחות.